בכורה: מרץ 2016, תל-אביב-יפו

אני סוויריה, בת המקום. מחוללת נפשי לחופשי במרווח שבין ידיים כבולות. כמו אז, ועכשיו כאן.
בין אסווירה, עיר נמל עתיקה, לבין העולם החדש, בין המזרח למערב, אני חוזרת אל המקורות. הפולקלור השבטי חובק פולקלור רגשי אישי בתנועה, בקצב, בנגינה ובשירה. מקצבי הלב של שיירות העבדים במסעם מן היבשת השחורה לאורך מדבריות הסהרה ודרך הים מהדהדים במזמורי הריפוי של הגנאווה במרוקו, במילה המדוברת שמשורר גיל סקוט-הרון בניו-יורק, בכל עצמותיי. ר'בּינה היא האבן המוטלת על צווארי, משא חיי הכבד מנשוא, היא הבלוז, היא המועקה. ר'בּינה היא ר'בּינה היא ר'בּינה.
ואני מרוקנת נפשי לרקוד בחלל שנוצר בשבילה לעת עתה.

∞ נשים מחוללות את נפשן לחופשי במרווח שבין ידיים כבולות. כמו אז ועכשיו כאן.

בין הכאב הפרטי והכללי, בין החיבור לשורשים לבין הזהות החדשה,
בין פעימה מוסיקלית אחת לשנייה, בין קריאה לתגובה,
נשמעת אנחת רווחה, אפשר לנשום.
במרווח שבין המועקות פורצת שירת הלב מן הסרעפת ועד קצות האצבעות,
מחוללת טראנס-פורמציה. הפוגה.
סוחפת בתשוקה אדירה, בשמחה, באחדות, בהשלמה.     
∞ נשים מחוללות פלאים.