"הלו? שלום! אני מדבר עם אורלי פורטל?"
"מדברת…"
"שלום, מדבר חביב", אמר במבטא ערבי כבד, "אני מחפש מורה לריקוד שתלמד אותי לרקוד,
אמרו לי שרק את יכולה לעזור".
"אתה רוצה לרקוד?" שאלתי מופתעת.

"כן", ענה בקול גברי, נבוך. "אני מתחתן בעוד חודש ורוצה לרקוד עם אשתי בחתונה, צריך שתלמדי אותי את הצעדים של הריקודים שלנו, יש לי הרבה מוזיקה, אני אבוא ואשמיע לך, את כבר תדעי מה לעשות איתי, זה בשבילה אני עושה את זה, רוצה להפתיע אותה ולרקוד איתה בחתונה".
"הבנתי", עניתי, מחפשת דרך להתחמק. "אני לא ממש פנויה, אולי בעוד שבועיים וגם אז אין לי ממש זמן, אני כבר לא מלמדת שיעורים פרטיים".
"את חייבת לפגוש אותי, פעם אחת לפחות אני חייב אותך".
"תתקשר עוד שבועיים, נראה מה אפשר לעשות".
"אנחנו יכולים להיפגש בעוד שבועיים? את חייבת!"
"לא בטוחה שיכולה ללמד אותך לרקוד בשבועיים".
"תפגשי אותי לפחות פעם אחת", חזר והתחנן.
"טוב, תתקשר ונראה", סגרתי, בטוחה שעד אז לא יהיה זכר לשיחה המוזרה הזו.
אחרי שבועיים מלאים בהופעות, סדנאות, אירועים משפחתיים – טלפון.
"הלו", קולו של חביב בקע מבעד לשיח קולני ולרעש של מנוע כבד. "זוכרת אותי? זה אני, חביב".
שותקת ולוקחת נשימה שקטה.
"נו, זה אני עם החתונה, אמרת לי להתקשר… מתי אנחנו נפגשים? אפשר מחר?"
משהו בי התעורר. קולו, שיצא הישר מלבו, תפס אותי… מאלה שגורמים לי להרפות מכל העקרונות שלי ולהפוך את הריקוד לחיים. אני חייבת לפגוש אותו, מביך והזוי ככל שיהיה.
ביום ראשון בתשע בבוקר הוא נכנס בדלת. בן שלושים בערך, ג'ינס וטי שירט כחולים, על פניו המשורטטות ניכר עמל הבוקר, זיפים וזיעה, הבעתו נוטפת גבריות עתיקה.
"שלום, אני חביב", לחץ את ידי בעוצמה, "לחוץ היום, באתי באמצע העבודה".
"יש לך מוזיקה של החתונה?" שאלתי מיד, לא משאירה מרווח למבוכתו.
"יש לי בפלאפון שירים של הזמר שישיר בחתונה שלי. אשמיע לך ואת תלמדי אותי לרקוד".
"טוב", חייכתי. כמעט יצא לי "טייב".
נכנסנו למשרד שלי. חדר עבודה קטן, שולחן כתיבה עתיק, מחשב, שידות מסמכים, ספרי רוח והגות, סיפורת טובה, מלים, מלים דוחסות את החלל, על הקירות פוסטרים, ארכיון קטן של להקת הריקוד שלי, עשרות מנדלות שציירתי לפני שנים מקשטות בפרחים מעגליים את הלבן הפנוי שנותר על הקיר, שטיח רצפה קטן עליו אני מתרגלת. בקושי יש מקום לשניים לעמוד, בטח שלא לרקוד.
התחברנו ליוטיוב.
"זה קצב דבקה!" קפצתי ממקומי.
"כן", הוא התלהב, "תרקדי! תראי לי איך את רוקדת".
"נרקוד ביחד", עניתי, המומה מהאינטימיות שנכפתה עלי.
"אהה, טוב", ענה מובס, "אבל אני לא יודע מה עושים".
"תעמוד וזה יבוא", הבטחתי בלי להיות בטוחה.
עמד במרחק חצי מטר ממני, פרש את ידיו לצדדים והחל לנוע בחוסר קצב מוחלט. אין חיבור. כאוס.
אני עומדת מולו, מבוהלת מהקרבה, רוקעת ברגלי היחפות, מנסה לחבר אותן לרגליו האבודות.
לאט, לאט, הוא מתחיל להרגיש. את רגלי, את לבי הפועם.
"תראי, ככה כולם עושים", הוא מדגים צעדים מרושלים, קופץ על רגל אחת כמו קנגורו שעתה יצא מרחם אמו, מאבד שיווי משקל ונופל על השנייה. זה נורא…
אני מיישרת אותו בשתי ידיים, מנסה להחזיר אותו לצעדים הכי פשוטים שיש.
"לך אחרי בחדר ושמור על הפעימה".
"פעימה? מה?" הוא נסער.
"קצב", המשכתי ללכת אחריו במעגלים קטנים, הוא אחרי, מנסה לשמור על הקצב בצעדים כושלים. "תלמדי אותי צעדים חדשים!"
"לאט, לאט", ואני חושבת: מה חדשים? זה עוד לא יודע ללכת כבר רוצה עוד צעדים…
המוזיקה מתגברת. אני נדרכת, קופצת על רגל אחת, נוחתת על השנייה מאחור בקצב הדבקה. הוא כמו רודף אחרי רגלו האחורית ולא תופס אותה. נבוך, מבולבל, מסתכל עלי, קופץ.
זה לא הולך. אני שוב מראה לו, מנסה להשהות את הקפיצה באוויר לפני שנוחתת כדי שיבחין בה, אך צעדי כבדים, לא מצליחה להתרומם. זה כבד מדי בשבילי, לרקוד דבקה על הבוקר.
והוא לא מוותר. מתעקש, קופץ שוב ושוב בכתפיו הרחבות וידיו הקפוצות, הלוך ושוב. אני מסתכלת עליו ושואלת: לאן עכשיו? מה אני עושה איתו?!
המוזיקה הופכת איטית, קשה לעקוב אחריה. הוא מחליף שיר. "זה בטוח יהיה בחתונה, את זה אני חייב ללמוד".
הקצב מתגבר, הווליום גבוה. אני בלחץ, מדמיינת על מה השכנים חושבים. מוזיקה פלסטינית בקולי קולות על הבוקר, חתונה פרטית אצלי בבית, אני האורחים והוא החתן והכלה וכל המשפחה גם יחד.
צועדים פעם ימינה פעם שמאלה, כבר לא הולכים במעגלים. נעמד קרוב. זה נהייה צפוף, אין לאן לברוח. החדר קטן, מטר על מטר. מחוץ לדלת, הסלון שלי ענקי, צופה לים ולמרחב. אבל אנחנו עם המוזיקה במשרד הקטן, צמודים לסיטואציה שנקלענו אליה, קולולולולולולולולו! מתחתנים על הבוקר.
דלת הכניסה נפתחת, הילד נכנס עם אלבמה הכלבה. "תכיר ביז'ו, זה חביב, הוא מתחתן והוא בא ללמוד לרקוד…" הילד זורם, מחייך ולוחץ את ידו, כאילו רגיל לסיטואציות כאלה בבית.
אנחנו ממשיכים. הוא כבר קלט את הצעד עם הקפיצות והנחיתות לאחור, אבל עדיין רחוק מהקצב. חולצתו רטובה מזיעה, הוא קופץ ונוחת, ידיו באוויר, כתפיו נעות קדימה ואחורה, רגליו זזות בקצב נפרד, אבל על פניו כבר חיוך גדול, שר את השיר בקול, בגאווה גברית ותרבותית לא מודעת.
אני יושבת מולו. כבר לא מלמדת אותו. הוא בשלו, נכנס לזה יותר ויותר, מנתר מאושר לחתונתו ולאהובתו. אני שם איתו.
שנים של חקירה תנועתית, אנטומית, רגשית, עמוקה ועשירה, שנים של ריקוד – הכל מתגמד מול יצור האנוש הזה. מה כבר יכול להיות יותר מהרגע הזה, בו בנאדם מגלה את צעדיו ואת לבו, בו בזמן.
חדרי הקטן הפך לטרמפולינה בחוף הים. אחרי סדרת קפיצות מיוזעת, כתפיים מרוגשות ומחיאות כפיים שלעיתים אפילו היו בקצב, פנה אלי.
"את יודעת? אני אף פעם לא רוקד".
"מה זאת אומרת? עכשיו אתה רוקד".
הוא רכן על המחשב והעלה שיר נוסף. אני מרגישה כאילו שלחו לי משלוח מנות מכפר קרע.
שירים שמזכירים לי את עצמי, לבדי במקומות פרטיים שרק אני מכירה, שמחה וכאב בשירה אחת, לא נפרדים. כמה ענוג הרגש הזה! מתענגת על המוזיקה, מעבירה את משקל גופי מימין לשמאל והוא אחרי. בכל פעם שהוא יוצא מהקצב אני מכוונת והוא חוזר, כמו חייל ממושמע.
פתאום האגן שלו זז. באלגנטיות ובעדנה, מצד לצד, מתנועע וצוהל, מדויק, לא מתבלבל. גבר שרירי, בלי טיפת שומן, הכל מוחזק היטב, כמו אין דרך להמיס את קשיחות גופו, כמו רץ מרתון השועט קדימה ולא מסתכל לצדדים – משנה את עורו לנגד עיני ברגע זה, מניע ומניח את ישבנו מצד לצד, קורץ לעצמו, מתרגש, לבו נמס.
אני בהלם. מאיפה זה בא לי עכשיו.
"ואו!"
"כן, אני מרגיש את המוזיקה רק עם האגן".
"יופי", אמרתי, "זה אחלה".
"לא!" הוא נעצר, "היא לא מרשה לי, אשתי, היא לא רוצה שאני אזיז אותו".
"זה מאוד יפה", הערתי בעדינות.
"היא לא מסכימה. היא מעדיפה שלא ארקוד בכלל, בגלל זה באתי אלייך".
אני אשפית תנועת האגן, כולם עולים אלי לרגל כדי שאשחרר את אגנם אבל הוא – כולו אגן חופשי ומאושר, בא רק כדי שאלמד את רגליו העצלות. כמה שובב הוא האלוהים…
התיישבנו. התבוננתי בו נרגע ממשימתו. אני מסתכלת עליו, תוהה מה קורה פה. נזכרת ברגע קטן, בשיחתנו הראשונה בטלפון, בו עלה בי פחד. מגבריותו, מזה שהוא ערבי. שאריות של דיכוי ואמונות מסולפות. ועכשיו אני והוא לבד בחדר, ואני נכנעת בהודיה על השעה הזו יחד, בצפיפות האנושית המופלאה הזו, רוקדת איתו.
הוא שוב רוכן על שולחן המחשב שלי, טיפת זיעה מרטיבה את רגלי ותנועה קלה שלי מחשידה את חושיו.
"סליחה, אני ממש מים".
"זה בסדר", עניתי, מביאה לו מגבת והוא ממהר לנגב את זרועותיו ואת רגליו.
כמו הפוגה במשחק טניס לוהט, נינוחות מתפשטת באיבריו אחרי שהוא מתנגב. אני מתבוננת בו נרגע, נטען, מגייס כוחות.
הוא משמיע שיר ועוד שיר, מוזיקה חדשה, אני עפה, סוף סוף מתחברת לספרייה האמיתית של המוזיקה הערבית העכשווית. והנה הזוכה בכוכב נולד, הזמרת ננסי אג'רם קדה קידה ומחמיאה לו על טוהר קולו. אושר מתפשט בגופי, מעמיד אותי בחזרה על רגלי.
נעמדתי מולו במרחק נינוח. אנחנו רוקדים לצליליו של הזמיר הצעיר מעזה, שכבש את העולם הערבי בחודש ימים בלבד. אני שמה לב שהריקוד שלו התעדן. הצעדים מסונכרנים עם כפות הרגלים ועם הברכיים, האגן מדי פעם נותן קריצה, האצבעות מתופפות את הקצב ועל פניו אושר מתוק.
אחרי שעה ורבע שרקד ולמד שני צעדים באופן מושלם, אמר, "עוד אחד ואני הולך, עוד שיר אחד וזהו!" שמענו עוד חמישה שירים נוספים, עפנו על הזמיר מעזה, ואחד על השני.
"עכשיו אני הולך", אמר שוב…
"כמה מחיר את עושה לי על עשרה מפגשים?"
"איך עשר? עוד שבועיים אתה מתחתן!"
"היום! מחר! שלישי! רביעי! חמישי! שישי! שבת! ראשון! כול יום!!!"
אני המומה מהאותנטיות, מהנחישות, מפשטות הבקשה.
"נראה, בוא עוד פעם אחת ואחר כך אלוהים גדול".
"אין זמן, עוד ארבע מפגשים אני מביא את האשה, שתראה מה עשינו ותגיד אם זה מספיק טוב".
הנייד שלי מצלצל. "אמא את בבית?" שואל הבן שלי, "אני בא עם חבר".
"כן ממי, אני מלמדת שיעור. זוכר את חביב, זה שמתחתן? הוא בא עוד מעט וזה יכול להביך אותו ואת החבר שלך".
"טוב אמא. אבל ערבי צריך ללמוד לרקוד?"
"הוא רוצה משהו אחר".
"ואשתו גם ערבייה?"
"כן".
הטלפון מצלצל.
"הלו אורלי", הקול שלו מבולבל. "שכחתי אותנו היום, נסעתי בכיוון ההפוך, אל תשאלי, ברח לי מהראש, בלגן עם החתונה ועם העבודה. אל תדאגי אני אפצה אותך".
נשארתי עומדת עם השפופרת ביד. מדמיינת את הכאוס ממנו חביב בא אלי, כאילו נוחת עם חללית במרחב שלי, משיל את החליפה המשוריינת של הציפייה ממנו ומבקש מה? לרקוד. הוא חושב שהכל הולך כמו בתוכנית, אבל בעצם, מבלי לשים לב, הוא נוסע בכיוון ההפוך. הוא רק רצה ללמוד כמה צעדים כדי לשמח את אשתו, ובמקום זאת הוא מגלה את לבו השמח ואת האגן שלו.
קבענו לשישי בבוקר.
"את לא מאמינה! האוטו נתקע לי, אני מחכה לגרר. אני ממש מצטער, אסיים עם הכל ואבוא אלייך, אפשר בשלוש- ארבע?"
"חביב יקר, אני לא עובדת בשעות האלה ביום שישי. ניפגש בראשון".
"חבל, אני ממש צריך להיפגש איתך. את בנאדם מאוד נחמד, ממש מצאת חן בעיני ואל תדאגי, אני אפצה אותך על כל הביטולים שלי. ממש ממש מצטער".
ראשון בבוקר. חביב בא באיחור קל, נכנס בריצה למשרד הקטן שלי, נחוש ומכוון מטרה. מיד מריץ שירים ביוטיוב, מתחיל לרקוד.
הצעדים בסדר, הקצב לא כל כך. אני מחברת אותו לאט. הוא מסלסל את ידיו באוויר, שר בקולי קולות. השיר הבא מקפיץ אותי מהכיסא. זה השיר שלי!
"סאוואח" – "סאווח וומאשי פל בילאד", נודד ומסתובב בעיר, אני רוקדת ושרה והוא מביט בי, מחקה את תנועותיי, שר איתי. הפכנו אחד, בלי פחד, שנינו אוהבים את אותם שירים. בלי מלים, בלי חנופה, נשטפנו בזיעה חמה, עם רוח בוקר עדינה מהים. קרובים, בדואט מעודן, לא מתוחכם, לשירו של עבד אל-חלים חאפז הנועז.
"את מכירה את השיר!" הוא נעצר בתדהמה, "את יודעת את המלים!" חזר להניף את ידיו בטבעיות, כאילו מאז ומתמיד רקד כך בחופשיות.
"זה השיר שאני ואבא שלי היינו שרים יחד בחפלות המשפחתיות שהיה עורך. זה השיר שהכי אהב, בדרך כלל היה מגיע אליו שיכור מיין ו'מטאראב' (התרוממות רוח) בשיא החפלה. ואני מובלת לתוך שירתו, שיכורה רק משיכרונו, שרה איתו. היינו עומדים אחד מול השני, מסתכלים בעיניים ומתמסרים, משפט אני ומשפט הוא, פינג פונג בשירה".
חביב ברקיע השביעי מהדואט התרבותי שנקלענו אליו, מביט בי בהזדהות, אושר גדול מציף את גופו העצל, המוזיקה מכה בו, ממקצב בלאדי למקצב מלפוף, מעברים חדים בקצב, כמו לונה פארק של רגשות. הלב נופל עם התנועה כלפי מטה, ועם שינוי הקצב מתרומם אל-על לשמים. הגרוב המטריף של השיר, הניע את לבנו למחוזות של אהבה שמחה וגעגוע…הוא לשלו ואני לשלי.
כמו נחל זרמנו לתוך השיר, כאילו היינו ילדה ואביה, אך כבר לא ילדה אנוכי, אשה בשלה, נינוחה באהבתי, בתרבותי, עומדת ושרה בגאוותי היחידה, אהבתי לשירה, לשפה הערבית, בלי עכבות ובלי מורא, כאילו אנחנו במסיבה פרטית, חוגגים את אהבתנו לשירה.
"זה שיר טוב", חביב נוטף שמחה וזיעה, "עכשיו תשמעי את זה".
ועכשיו הוא רוקד באגן גאה, לא מסורס, לא מעוכב, לא מבויש. מניע אותו ברכות ובעדנה, כאילו זה הריקוד הסודי שלנו, כמו קריצה לחיים. "כאן מותר", אני ממשיכה ומשחררת את אגני שלי.
חביב רוקד, שוכח מהעבודה, שעה של חלום בלי חתונה, בלי אשה ובלי עסק על הראש. הטלפון לא מפסיק לצלצל והוא לא מפסיק לרקוד כאילו אין מחר. מישהו מתעקש והוא נכנע, אני מנמיכה את המוזיקה כדי לא לחשוף את סודו. הוא מחייך אלי בהכרת תודה.
שיר ועוד שיר ועוד שיר. אנחנו שם, בתוך בועה של חיים ותקווה, הדחקה וסירוס נמסים ומסתלקים אט אט מתוך תנועותינו, מתחלפים לפשטות ולאהבה אנושית רכה.
קופץ למחשב, מטפטף עליו את זיעתו, כמו טיפות גשם ענקיות בכל החדר. "אני אשמיע לך את זה, זה שיר יפה, יפה! אני מת לרקוד אותו, זה פותח לי את הלב!"
"כן", החיוך שלי שוב מתרחב.
"תלמדי אותי לרקוד עם הידיים?"
אני מחזיקה את כפות ידיו, מבקשת ממנו להזיז את כתפיו קדימה ואחורה. אני מחזיקה בהן בעדינות. הן מזיעות, כמעט מחליקות, והוא מתעקש להניע את בית החזה הכלוא שלו, נשען עלי, מחליק ימינה ושמאלה, מאבד שיווי משקל.
אני יציבה, מחזיקה בו, מניחה לו לחוש את כפות ידיו הכמהות למגע. הוא קולט מה אני רוצה, כאילו חיכה כל השנים למלים שלי, לתנועות האלו, כדי לתת לשמחת לבו להתפרץ.
"אנא מתגאווז, אנא מוש מתגאווז!" אני מתחתן, אני לא מתחתן, "אני מבסוט חאלס!" הוא צועק לעברי, כמו ציפור שהכנפיים שלה הבריאו ממחלת השכחה.
"איזה כיף!" צהל ,כל חלל החדר התמלא במעופו, "אני עף אני עף!"
דמעות מציפות את עיני.
"אני רוקד עכשיו כמו שחלמתי לרקוד!" הוא מחבק אותי בידיו העזות. חיבוק נועז, בלתי נשכח.
"אני עף!" הוא מרים אותי בידיו החסונות, מסובב אותי באוויר כמה סיבובים של אושר, "הכל בזכותך! את אשה טובה ומיוחדת, אלוהים שישמור אותך… תודה! תודה! תודה!" רקע ברגליו, בידיו ובנשמתו הכמהה לאהבה.
מוכן לחתונתו עם עצמו.