כשבאתי לבקר ביום שישי בשעות אחר הצהריים, אבא ישב בכיסאו השחור במקומו הקבוע ליד השולחן, יחד עם שותפיו הזקנים למוות. מולו יושב חיים הפטפטן ולצדו יוסף השותק, שעבר חמישה אירועים מוחיים ולא מסוגל להוציא מילה מפיו מבלי להשפריץ רוק לכול הכיוונים. בניסיונותיו העיקשים לדבר, נתקעת המילה בלשונו, בקושי רב מצליח להוציא אפילו הברה אחת ומרוב לחץ ואינטנסיביות בחלל פיו, ניתז רוקו לכל כיוון כמו ממטרה. מצדו השני, מרחק שני כסאות ממנו, יושבת שושנה הבוכרית. אישה קטנה, מצונפת בתוך עצמה, מכורבלת בין שערות פניה וריסיה הכהות, שלא הלבינו עם השנים ורק השרישו את שורשיהן עמוק בסנטרה ובלחייה. בקול עייף של זקנה היא נאנחת עמוקות וקוראת לאמה שתבוא לקחת אותה מכאן. כבר יותר משנה שנשכחה בגן הילדים-הזקנים הזה, לא מפסיקה לבכות במנגינה בוכרית עתיקה "אח, אח, אח, אימא, כואב לי! כואב לי! בואי לקחת אותי."

בשאר הכיסאות סביב השולחן, במקומותיהם הקבועים, מסובין כל בוקר, צהרים וערב עוד כמה מדיירי הבית, שבדרך אל מותם עצרו בתחנה המעליבה הזו. חלקם זרים לאבא והוא ממעט לתקשר איתם. יותר מדי רחוקים הם מעיניו המתעוורות, מה שרחוק ממנו ולא נמצא עשרה עד עשרים סנטימטרים מפניו, אינו יכול לראות. כמו פעם בשבתות, כשכוחו עוד עמד לו לצפות במשחקי הכדורגל, היה מתיישב קרוב מאוד לטלוויזיה, מרכיב את משקפי הצילינדר שלו, נדבק ונשען עליה ובעיניו הגדולות היה טורף את המשחק ונאנח מהנאה. אפילו אותי לא מזהה מרחוק, עד שמתקרבת לפניו ומנשקת את מצחו היה מזהה את פניי. אלה היושבים לידו, הם הקרובים ללבו. ככה מושיבות אותם הגננות בבית אבות כדי שלא יריבו, משגיחות עליהם בערנות, מרגיעות ועושות סדר, שהרי הן יודעות שאפילו בין החברים הטובים יכולות להתלקח מריבות. ידיים מתנופפות לפנים חתומות ולא מאוימות שכבר התייאשו מלהפגין זעמן, יש פעמים שזה נהיה מסוכן מאוד, תלוי במצב הרוח הדיכאוני כרוני שלהם, שמשתלט אז הם לא רואים בעיניים במיוחד אצל אלו שעברם פלילי בתחום מערכת העצבים, ובתגובות אימפולסיביות  בלתי נשלטות בהפנות ידיים ואיברים נוספים וכלי אוכל העפים באוויר.

את יוסף הממטרה אבא הכי אוהב. לפניו מונח לוח לבן ועליו כתובות אותיות הא-ב' שחורות. כשרוצה יוסף לומר משהו ולא מצליח, הוא מעביר את ידו הימנית, זו שעדיין מסוגל להניע כי את השנייה שכח מוחו להפעיל, לאט מאות לאות עד שמצליח לומר את דברו. מתעקש להזיז את אצבעותיו הרועדות, בנחישות ובתוקפנות שאינן תלויות בו, אלא במוחו המרקד ובעצביו הרוטטים.
אחת לכמה שבועות כשאני מבקרת בבית ילדותי בקרית שמונה, במקום הכי רחוק מהעין שאפילו אלוהים נדמה ששכח, אני נוסעת לקיבוץ עמיר השוכן על גדות נחל הירדן. שם, במקום היפהפה והפסטורלי, בין ארבע לשש, בשעות שאני הכי אוהבת, אני מבקרת את אבא.
סביב שולחן יושבים, שותים תה בספלי פלסטיק בצבע תכלת  כמו של בית חולים ואוכלים עוגה בחושה העשויה מקמח, מים וסוכר. על צוואריהם כרוכים סינרים. חוץ מאבא, הוא אינו מסכים, לא מוכן להיות תינוק. חיתול הכריחו אותו ללבוש והוא נכנע לצרכיו, רק בין 60 וגופו עייף כמו בין 90, אך מוחו נותר חריף כמו "פלפלה חרה שודניה"- פלפל מרוקאי חריף מאוד.
אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו. חיוך גדול ממלא את פניו העצובות והוא מחבק אותי בגופו החלש ומנשק אותי על מצחי.

"מה שלומך, יה בינתי?"
"בסדר, אבא"
"יופי, שמח שבאת. בואי תביאי כיסא תשבי לידי"
"תיכף אשב" אני נשארת עומדת מחייכת אליו "מה שלומך אבא?"

הוא שותק ולא עונה. מרוב עצב מעדיף לשתוק. לפעמים כשהיה עונה לי היה בוכה ולא מצליח להוציא מילה חוץ מיבבה של כאב נטישה עמוקה, מסתכל בעיניי, תוהה ושואל "למה אני כאן?"
יוסף, גם הוא, מאוד מתרגש. תמיד שמח כשאני באה לבקר את אבא, מעין ערבות הדדית שיש בלבו אל אבא. היום שמח במיוחד משתולל בכיסאו מרוב אושר, מעיף הברות וקטעי מילים ורוקו משפריץ לכל עבר, כמו ממטרה המתעוררת לקראת ערב ומפתיעה במימיה הקרירים אחרי יום שמש לוהט. כשהבין שאינו מצליח להביע את מילותיו, החל מעביר את אצבעות ידו הימנית על הלוח בניסיון עיקש ומרומם נפש לומר לי משהו. זה לוקח זמן, מלא זמן! אבא  שבדרך כלל  סבלני מאוד כלפיו , התבונן בו מנסה לעצור באצבעותיו ובידו הרוטטת על האות הנחשקת, אך ההיא נעה ללא שליטה בין אותיות האלף לבית ולגימל וחזרה לאלף  הלוך ושוב, ריצדה בתזזיות ובעיוות, כמו סרט ישן עם סליל שרוט, ולא היה ברור איפה רוצה לעצור, לפתע  קפצה אל האות נון  ונעצרה. אבא מנסה לסייע לו ולנחש , זורק מילים לאוויר בהתלהבות קלה, של משחק ניחושים, אך משלא הצליח והתעייף, איבד את סבלנותו והתעצבן, הדם עלה לו לראש, אל עניו העייפות שכמעט יצאו מחוריהן, ואז כשלא יכול עוד לשאת את חוסר הוודאות, צעק
"עצור!!!"

פילח בקולו הנועז את שרבוטי האותיות והצלילים של יוסף הממטיר ברוקו לכל עבר, ויוסף לא עוצר, כאילו  קבלה ידו הימנית חיים משלה, רעדה והמשיכה לקפוץ , ריצדה בין האותיות כמו לוליין בפנסיה.
צחקתי בתוכי. לבי התפקע, לרגע לא התבלבלתי והיה ברור לי שאני אוהבת אותו ולא מתביישת בו, דרך חוט שני עברו והחליקו רגשותיו ללבי. הזדהות פתאומית אוששה אותי מצעקתו החד משמעית.
 עצור!!! עצר אותי.

 לבי המתמלא לנוכח הסיטואציה המרגשת והקשה הזאת.
פעם כשהיה אבא מפלח את החלל בצעקה, ואפילו לא צעק ורק דיבר בקול רם, היה קולו מקפיץ אותי ממקומי בבהלה ובדריכות של קפיץ מתוח, מעלה את דופק הלמות לבי ומבהיל אותי עד אימה. גם הקטיושות שנפלו על עירי בילדותי הפכו אותי לרגישה ונדרכת מכל רעש פתאומי. אך הפעם לא נבהלתי, בצעקתו הואץ הדופק בהתרגשות טובה. ראיתי את אישיותו הלוהטת זו התוקפת בכנותה כל רגע חולף, שלא מפספסת אף רגש או תחושה, על אף שהיום כבר עייפה וכמעט מוותרת על המשך קיומה.
עצור!!!

נעצרתי והתמלאתי באהבה כלפי אישיותו הגבולית, שמרוב סתירות וצמתים לא מרומזרים בנפשו, הפכה למעין בדיחה, לסצנה מסרט צועני טוב ועסיסי. אבא בתפקיד הדמות שמבלגן את חיי הסובבים אותו. האיש שכולם שונאים וכועסים עליו אך בו זמנית ניזונים ממנו, נמשכים אליו והופכים להיות תלויים בנפשו הייחודית, החשופה לסכנות, הלא מתפשרת, המגיבה ללא חת, שוברת המוסכמות ללא מורא ומעוררת חיים וסערה בלבם הקמל. מחכים רק לו שיבוא ויביא עמו אש ותשוקה שתסכן את כל השעמום בחייהם הפושרים. אבא קוסטוריצה המרוקאי.

"אבא חכה, תן לו זמן, הוא מנסה לומר לי משהו חשוב."
"מה חשוב? שיגיד כבר מה הוא רוצה."
"הוא מנסה אבא, אתה לא רואה?"
"אני רואה, רואה. הוא זז יותר מדי! למה לא עוצר באות? שנבין מה רוצה להגיד"
יוסף נעצר על היוד.
"אהההההה הבנתי אותך, אמרת  "אני" אבא נרגע, ניחש נכון את חיבור כל האותיות,
"היית אומר לי מה כל הסיפור?"

אבא מתנתק לרגע מהעובדה שיוסף הוא נכה עם רקורד של חמישה אירועים מוחיים ומדבר אליו כמו היה במצב רגיל.
ככה היה אבא מסדר לו את המציאות כפי שרוצה שתהיה, כפי שמסוגל וכפי שמסתדר לו באותו הרגע. "שקרן" נהגתי לכנות אותו בלבי בילדותי. מספר סיפורים על חייו ומעשיו, מוסיף פרטים ומתבלן בעסיסיות. מתאר את המציאות המומצאת באופן מוגזם ודמיוני, רחוק מהמציאות כפי שהכרתי אותה. גדלתי בצלו, ילדה המחפשת להיאחז בעובדות, פוחדת מאלוהים ומשוכנעת בחטא השקר, בעוד סיפוריו מביישים, מביכים ומפחידים אותי. רק בבגרותי הבנתי את גדולתו והיצירתיות האינסופית שלו, שעברה גם אליי.
כשקשתה עליו המציאות חייב היה לשנותה, לארגן ולעצב אותה מחדש בדמיונו המפותח, ככל העולה על רוחו. לבנות דקורציה למחשבותיו וזיכרונותיו כדי לעורר את ליבו ואת נפשו הישנים. לספר סיפורים שראויים להיות מסופרים.
הקלה גדולה באה על פניו של אבא וחיוך קטן של תבוסה וחמלה נימוח בין שיניו התותבות, "למה לא עצרת ב-א"? שואל אבא את יוסף בתמימות.
יוסף מחייך. עיניו ועור פניו נמתחים כלפי מעלה, חיוכו מעוות אך ברור. גם הוא לא עושה עניין מאבא. עם הזמן למד לאהוב ולהעריך את אישיותו ההפכפכה. הוא ממשיך להניע את ידו המרקדת על הלוח באותה זרימה רועדת מאות לאות
  "א-נ-י   ש-מ-ח   ש-ב-א-ת"
עיניי דומעות, "גם אני שמחה לפגוש אותך". אושר ונינוחות מציפים אותי לנוכח אהבתם של שני אלה, שמצאו האחד את השני בבית התינוקות המזדקן הזה.
יוסף מתפתל בכיסאו בידיו ופניו המתעוותות מביע את שמחתו להערכתי את מילותיו.
אבא מחייך אליו באהבה ומסמן לי להביא כיסא ולשבת.
אני מתיישבת בין יוסף לאבא ולוקחת פיסה קטנה מהעוגה הבחושה וכמעט נחנקת. לא מצליחה להבין מדוע מזלזלות המטפלות במקום בתאבונם של בני הבית, אסופת גברים יצריים, שעם זקנתם איבדו אולי את כוחם ואת ראייתם, אך לא את חוש טעמם ורעבונם לאוכל משמח.
חיים הפטפטן היושב ממול, מחכה בסבלנות ולא מתערב. מתבונן במתרחש ומתאפק שלא להתפרץ לחלל בקולו העליז. קודים ברורים יש בשולחן הזה, כל אחד בתורו. ואז כשהתפנה מקום התחנף אל אבא עם משפט כלשהו על המצב המדיני הרעוע שלנו ואף הוסיף והזכיר את הידיעה שקרא בעיתון על הרצון של האמריקאים לתקוף את איראן.
 אבא נדרך ורוקע ברגלו האחת שנותרה לו, השנייה קטועה עד מחצית ירכו. מיד מגיב בחדות, בחדווה ובקול רם על מצב האומה. "מה הם עושים רוח, אז מה אם יש להם כוח, בסוף אנחנו אוכלים אותה, "אית קון אומום משבורה עליהום" קילל במרוקאית את האמריקאים שאימא שלהם תהיה עצבנית עליהם. חיים הוא המענה והמפלט האינטלקטואלי. אתו הוא מדבר פוליטיקה ולפעמים פואטיקה, מצליח להתעורר לחיים מייאושי מחשבותיו, מנעים ומגרה את מחשבתו שהתקבעה משנים של ישיבה על כיסא העור השחור ובהייה בטיפשותם של הסובבים אותו.
לאבא לא מפריע שחיים אשכנזי. זה מעולם לא היווה מכשול  ביחסיו עמו, למרות היותו מרוקאי גאה. אם הדבר היה תלוי בו הוא היה מוחק את הרוסים והכורדים מהקריה, מעלים אותם. הם מיותרים בעניו. האשכנזים לא מפריעים לו, להיפך הייתה לו גישה אליהם והוא נתפס בעיניהם כמעניין ואקזוטי.
כשהיה צעיר יותר ומוחו רענן נהג להתגרות בסובבים אותו ולהצית את בני שיחתו. תמיד חיפש גירוי חריף לדיאלוגים לוהטים. גם בעברית, בהבלטת דגשי הח' וה-ע' וגם בשפות אחרות השגורות על פיו. כשנכנס לשירותים היה נוהג לקחת אתו כרך מאנציקלופדיה "מכלל" והיה קורא בו להנאתו בישיבתו הממושכת. לרוב היה משאיר את דלת השירותים פתוחה במרכז הבית, מרפה מאחיזתו בשרירי פי הטבעת. האינטלקט לבדו היה ממיס את קיבתו, ומאפשר לו חילוף חומרים תקין. קורא על צמחי בר, יבשות רחוקות, ומושגים בלתי מושגים בסביבתו הבלתי מפותחת.
גם הצרפתית, שפת ילדותו העשוקה בבית ספרו היסודי מימי מרוקו הנחשקת, הייתה לו מגרה ומלהיטה. ישבה בפיו ברוך ובאלגנטיות. לפני שהגיעו לארץ וקיבלו את שפת הפרנקים המדוכאים ונאלצו לדבר בעברית קשה שנתקעה להם בגרון.
מדי פעם היה מוצא ופוגש בתיירים דוברי צרפתית בפתח מסעדתו, מושך אותם פנימה בלשונו החלקלקה, גאה ושמח על האפשרות לחוות את השפה הרכה והחושנית ולגלגל אותה בין שפתיו העסיסיות. גם אותי נהג לפתות עם הצרפתית כשלימד אותי בילדותי לספור עד עשר בצרפתית "אן ,דו ,טרווה"- אחת שתיים שלוש, לימד אותי לבטא ולהחליק את הספרות בלשוני הצעירה והקטנה. בתיכון ניסה לשכנע אותי לתגבר את לימודי הצרפתית ואני, כדי למרוד ביצרו העז, בחרתי דווקא בערבית ספרותית מתוגברת 5 יחידות. רק לימים הבנתי שבבחירתי הלכתי רחוק יותר אל מקורותיו. נהגי המוניות שנהגו לשבת במסעדה בין משמרותיהם חגגו עמו את הערבית המשובחת שהביא מבית אמו. גם את המרוקאית ידע להפוך לערבית מקומית, מדוברת וחדה. הייתה לו מנגינה לכל שפה ידע לשחק עם לשונו ולכוון את הצליל בגרונו. כך גם ידע לשיר בעוצמה את השירים בערבית כאילו היה "עבדל חלים חאפז"(זמר ממצרים שמאוד אהב) ואת שירי הפלמ"ח בהתלהבות של קיבוצניקים בעברית תקנית מודגשת במקומות הנכונים.
את שושנה אבא לא אוהב. אם אפשר היה, היה חונק אותה. בכיינותה המונוטונית צורמת את אוזניו הרגישות. "תיקחו אותה מפה" היה צועק אל המטפלות, "אני לא מסוגל לשמוע אותה יותר, היא משגעת אותי!"
מסתובב אליי בייאוש "שומע אותה בוכה כל היום וכל הלילה, משתגע, לא יכול יותר" לבי נמס אליו. כל הפרטיות נלקחה ממנו במקום המעליב הזה, הוא, שמלך בביתו בצעקותיו ובעצמתו ואבוי לרעש או לצליל שלא במקומם, יושב כאן כנוע לצעקותיה ויבבותיה הצורמות של שושנה שנמשכות נצח, רוצה לחנוק אותה ולא נותר לו אלא להתלונן בצנעה ולבלום את ייצרו. כמה עלוב הרגיש בתבוסתו.
ניסיתי לעודד אותו להמשיך לדבר עם חבריו, אך הוא שוב איבד את החשק להיות חברותי וסירב לשתף פעולה.
ואז לתוך השממה והעצבות התהומית ששרתה פתע סביב השולחן, נכנסת רוחמה הבלונדינית הקיבוצניקית, המתנדבת בבית האבות, שבאה לשעת סיפור והעשרה לכבוד קבלת שבת כשהיא נושאת עמה כלוב ובו חמוס ועוד כלוב קטן עם כיפת זהב ובהם שני תוכונים.
האבא מסתכל עליי בעלבון: "מה הביאו לי את זאתי עכשיו? רק היא חסרה לי. את מבינה מה אני צריך לעבור פה?"
"בוא אבא, בוא נצטרף למעגל"
אני דוחפת את כיסאו למעגל במרכז החדר ורוחמה מתחילה במפגש. מדברת אליהם בטון מתיילד ומתחסד של גננת בגן ילדים שסיגלה לעצמה קול נעים במנגינה חסרת מוסיקליות. בקולה מסתתר חוסר ביטחון וחשש. היא ממשיכה ומדברת אליהם כמי שלא ראו חיה מימיהם. אבא צופה ברוחמה המשתדלת פונה אליי ושואל במרוקאית: "אָשׁ אָד שִי דָאבָּה" מה זה זה עכשיו? שוב נחמץ לבי על האינטליגנציה המושפלת של אבי. רוחמה ממשיכה להפעיל ושואלת את הנוכחים שאלות דלות ומפגרות. אבא, כמו ילד חצוף בכיתה א' המסרב לקבל את מרותה של המורה, עונה לה תשובות חכמות ומאתגרות. רוחמה במצוקתה הרבה מוציאה את החמוס מהכלוב ומעבירה בין הנוכחים לליטוף. אבא מתבונן בחבריו המלטפים את החמוס, פניו נופלות באותו הרגע בראותו את בבואתו בפניהם מחוסרות ההבעה של חבריו, נשבר ומבקש ממני להוציא אותו החוצה לחצר לעשן סיגריה עכשיו! רחוק מהמעגל המשפיל הזה של חייו. ניסיתי לשכנע אותו ללטף את החמוס ואמרתי לו שגם בשבילי זו הפעם הראשונה.
ואז הוא משפריץ לעברי משפט במרוקאית שחונק אותי מצחוק ושותל אותי במקום "רִיר הָדָה חסנִי דָאבָּה, הַדִי וולכַּאלְבּ דִּיַאלְלָה"- רק זה מה שחסר לי עכשיו, זאתי והכלב שלה! הוא מסנן כלפיי במרוקאית
"בואי קחי אותי עכשיו לסיבוב", מצווה עליי ברכות ובתקיפות.
יצאנו יחד לחצר. אבא חזר לבהייתו בחלל ובעשן הסיגריה  שהסתלסל סביבו וערפל את החלל שעטף אותו וכבר לא נשאר גבול ברור בינו לבין חללו. העשן כיסה את כולו ועיניו בהו בתוך הווייתו הנעלמת בעשן של חייו.