כבר מלפני שנים, בתרגולי השונים והמגוונים, אהבתי לתפוס על חם את דפוסיי, מסתבר שהתפיסה שלי הייתה כך מאז ומעולם. בהתחלה היה בזה משו מבייש, עם הזמן זה הפך מנחם ומרגיע, להתיישב באמת. דפוס הכאב, המניפולציה, חוסר הסבלנות והחיפזון, הפכו לרעיי היקרים. דפוסים משומשים שנשחקו והתבלו עם השנים, נדחקו לפינה והתבצרו במפרקים, הוסיפו עלי שרירים מיותרים ונידבו אותי לעבודה ושעות נוספות. שנים שגלגלתי את עצם העצה ושאלתי לעצתה, באיזה כיוון עליי ללכת? לכול היה היגיון, הטעות הייתה למציאות. לימים כשהחניתי את תודעתי, בין חוליה חמש לשש, האוויר נכנס ואתו השתחרר, כאב מתוק, בכי עמוק, סוג של גאולה, התעוררות לשמה. חוליה…
גבול היכולת וסובלנות בגוף, כך גם בחוץ הבית הוא המקום להניח בו גוף, הגוף הוא המקום להניח בו תודעה ורשות, כיוונון הגוף כמוהו כמו כוונה שהיא בחירה. לכוון מיתרי הגוף זו דרך חיים, גם אם בסוף אין אנו מצליחים לנגן בווירטואוזיות, אלה רק הצליל מכוון, האינטגרציה של הכוונה בחיים היא משמעותית. אני רוצה ליצור משמעות בכל פעולה, מצחצוח שיניים עד לשפגט באוויר, אומנות היא ביטוי של קשב וחקר תת מודע חשוף, כך שתנועה אחת קטנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, הופכת לריקוד עם היקום. היום המוטיבציה לעוף באוויר כבר לא רלוונטית עבורי, אם כבר ויש בי רצון הוא להתקרקע ולהשריש שורשיי, לחבר עצמי, לנוח בתוך קיומי. כמו לחבר אדם עם…
בהתחלה הרגשתי אופוריה ממכרת, שנים שחיכיתי לאורלי האחרת, לאילוץ כזה שיכריח  אותי להיות "לא כל התפקידים שלי"  רק  שבחלומי ראיתי את זה קורה בזנזיבר.   עשיתי תיקייה ענקית מכל הטקסטים שיש לי במחשב,  מחקתי, ערכתי והרכבתי מחדש סיפור חיים בהרבה פרטים.   בקפה של הבוקר פגשתי את עברי ועם היין בלילות נזכרתי בכמה מכות מצרים נכבדות, המשכתי לכתוב וחלק מהטקסטים הקשים הפכו לשירה , שחרור קל מכבלי העבדות של ה"אני" . סבתה שלי"  "עישה" "חיה"  בעברית,  הופיעה במלוא הדר ורוך, כשכתבתי אותה, המילים יצאו ממני בלי מאמץ והתגלגלתי מצחוק. הלילות התארכו ועשו חפיפה עם השחר העולה, כל בוקר קמתי שעה מאוחר יותר, נשארתי במיטה…
לפני כמה שנים כשהעליתי את המופע הראשון עם הלהקה,"שלוש יצירות"… באחת ההופעות בחיפה התארחה ד"ר רות אשל (חוקרת מחול, כוראוגרפית ורקדנית, זוכת פרס מפעל חיים במחול של שרת התרבות לשנת 2012), אישה יקרה וחשובה במסע שלי, שצפתה בכמה תחנות משמעותיות שלי כרקדנית וכיוצרת… אחרי המופע התקשרה אלי רות, אמרה מילים טובות והביעה הערכה גדולה ליצירותיי ולעבודתי. בנוסף הפצירה בי לכתוב מאמר גדול על תהליך היצירה ועל השילוב בין עולמות המחול בתוכי והמסע ביניהם ובתוכם… זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי כך. מאז נפתח לי מרחב לכתיבה גדול מאוד שמתבטא באופנים אחרים מגוונים נוספים. תודה לרות אשל על שחיזקה אותי לכתוב במילותיי את…
ילדה עם שיערות לבנות כמעט חצי שנה שאני מאפירה, מאפשרת לו, ללבן בשורשי, להצמיח את שיערותיו האיתנות. פניי החווירו בפניו, נכבשו בניסיונו הרב, והתביישו בניסיוני, לעכב אותו, את בואו! הלבנות, עטפו אותי בזוהרן השקט, אלה, שסימני השנים בעוביין. אט, אט, החזירוני, למקומי בסולם, בת 44. עדיין מתלבטת, האם לצבוע בחום כהה, מלא! או להלבין? האם להודות בשנות חיי, או להסתירן? ולזכות בך, ילדה, שעדיין לא בשלה לבגרותה. אינני יודעת אם אומץ הוא העניין, או שמה בני היקר, שעדיין לא בשל שאמו תזדקן, הוא זה שמחזיר אותי, ספק ילדה! ספק אישה! אך אין ספק, באמא שאני לו, בשבילו, עדיין מוכנה להישאר צעירה… צבעתי! "יפה אמא", אמר לי…
איך נשמור עליה שלא תעלם איך נשכנע אותה שתישאר ברגע אחד אפשר לחספס את הרגש, לגעת ברפש, ולהינזק. עדינות אחת היא ולא אחרת, שלא נתבלבל. היא שקטה בלי חרטה היא טובה לגוף ולנפש, מחלחלת לעומק, ישירות לעצם, הווייתינו , לעצמינו אנו. אל נשכח אותה עדינות שקטה אותה אהבה, נתפוס אותה ברגע שהיא שם נשהה – לפני הזעם הבא, לפניי הפרץ לבשר. עוד רגע קצר שם בקפל שבין הירך לבטן, את שם יושבת מניחה את דעתי בלי שאוכל להכאיב שוב, לתפוס בכוח את מה שלא ניתן. רק את תובילי אותי פנימה אל עצמי, אל ליבי עדינות שלי.
העור והלב ערים. החלל אליו אני נכנסת מבחין  בי, בסמיכותו סופג  את תנועותיי אוויר כהה  נכנס בין שערות ראשי לעורף הנחשף. ריאותיי כליבו של האקורדיון , כלוב הלב חי ובועט , הדופק עולה מתעכבת לרגע, נשענת לאחור על זה שהיה לפניו, עיני  צפות, נוזל סמיך מגלגל אותן אל פנס מעליי,  עוצמתו  שורפת, כמפל מים עזים, מוצפת, להאט  אני משתוקקת, אדוות של רוגע מחלחלות  ואני נסחפת, הרגליים נאחזות בקרקע השחורה נמוגה לתוך האפלה,  אט אט במהירות ובאינטנסיביות מתגברת נצמדת  לשאיפה, עמוד השדרה מזדקף ,הלב דופק והשקט מפתיע לרגע וחומק, שוב האדרנלין דופק גופי המתערטל  רוטט ומתעטף בזרועותיו, עכשיו כבר מאוחר מידי,  אפילו ההווה…
אהבתי וכמיהתי לריקוד ולחקירה של הגוף ותנועותיו דחפו אותי לצאת ולעזוב את בית הוריי ואת קריית שמונה, עיר הולדתי, ולהתחיל מסע של גילוי עצמי, מסע של חיבור ישיר ובלתי אמצעי לגוף, למקורותיו וליצירה עצמאית. במהלך המסע הזה התוודעתי אל הגוף כבית, ודפוסי התנועה השזורים בהיסטוריה האישית והגופנית שלי, היו למרכיבים משמעותיים בגיבוש זהותי ברמה החברתית, התרבותית, האישית והרוחנית. כמו בריקוד כך גם בחיים, למדתי להרגיש בבית בגופי ועם זאת להשתלב בתרבות חדשה ובשפה לא מוכרת עד שהפכו גם הן לבית. כך הפכו המחול הקלאסי והמודרני  לבסיס איתן עבורי ועבור יצירותיי, ולימים הפכו המחול המודרני העכשווי והאלתור בתנועה (…
כמה שמרתי מרחק, עד שהסכמתי להיחשף ידעתי אני את עצמי לבדי ולא נתתי להיכנס. במנות קטנות, יצאת אליי  תחילה ומבלי ששמתי את לבי, את התפשטת ואני מצאתי עצמי,  נכספת אלייך , בחשיפתי . ראיתי את שלא נתתי בי, חולשותיי הסכימו להראות, תנועותיי הפכו אמתיות אפילו יציבתי,  היא, נכנעה לך, חשיפה. ממך פחדתי כל כך, פנים עם קמטים, קפלים במותניים, מתונים, קהל מריע בעניים ואני חשופה לפנסים, באור חזק,  מסונוורת למרגלותייך, בימת חיי. ניסיתי להישאר אלמונית, היה לזה טעם משובח ואת… נכנסת בי כרוח סערה ואני נעניתי לבקשתך, להיחשף. נעה ביני ובינך,נאחזת בך, שנותיי הנינוחות,כאיכרה בשדות. פחדים ושדים מרקדים לפני, של מי הם…
כבר לא נשאר מה להוסיף, הכאב, האבל, כבר כאן ושם ובכל מקום, זה הפעם לא רק בעצמותי, אלה בעצם הווייתנו. זה לא פוסט על מלחמה ושלום ולא פוסט על אהבה, זה פוסט של כאן ועכשיו ואיך ממשיכים מכאן ולאן? תשובות מספיק אין לי לצערי, יש חלל גדול, תהום גדולה של כאב אנושי. הימים מלאים בהרבה בהלה והרבה תופעות קיצוניות של יחסי אנוש,חוסר יכולת לקיים את היום יום באופן רגיל ותקין,החיים התבלבלו לי, כל תופעת הקשב והריכוז שלי הגיע לשיאה. אניני יכולה לעשות פעולה אחת מבלי לעשות עוד עשר, או יותר פעולות במקביל. שוטפת כוס אחת מתוך ערמה של כלים בכיור, במקביל הולכת למחשב נכנסת למייל ונלחצת ממייל חשוב שלא השבתי עליו,כבר מאוחר…
"הלו? שלום! אני מדבר עם אורלי פורטל?" "מדברת…" "שלום, מדבר חביב", אמר במבטא ערבי כבד, "אני מחפש מורה לריקוד שתלמד אותי לרקוד, אמרו לי שרק את יכולה לעזור". "אתה רוצה לרקוד?" שאלתי מופתעת. "כן", ענה בקול גברי, נבוך. "אני מתחתן בעוד חודש ורוצה לרקוד עם אשתי בחתונה, צריך שתלמדי אותי את הצעדים של הריקודים שלנו, יש לי הרבה מוזיקה, אני אבוא ואשמיע לך, את כבר תדעי מה לעשות איתי, זה בשבילה אני עושה את זה, רוצה להפתיע אותה ולרקוד איתה בחתונה". "הבנתי", עניתי, מחפשת דרך להתחמק. "אני לא ממש פנויה, אולי בעוד שבועיים וגם אז אין לי ממש זמן, אני כבר לא מלמדת שיעורים פרטיים". "את חייבת לפגוש אותי, פעם אחת…
כשבאתי לבקר ביום שישי בשעות אחר הצהריים, אבא ישב בכיסאו השחור במקומו הקבוע ליד השולחן, יחד עם שותפיו הזקנים למוות. מולו יושב חיים הפטפטן ולצדו יוסף השותק, שעבר חמישה אירועים מוחיים ולא מסוגל להוציא מילה מפיו מבלי להשפריץ רוק לכול הכיוונים. בניסיונותיו העיקשים לדבר, נתקעת המילה בלשונו, בקושי רב מצליח להוציא אפילו הברה אחת ומרוב לחץ ואינטנסיביות בחלל פיו, ניתז רוקו לכל כיוון כמו ממטרה. מצדו השני, מרחק שני כסאות ממנו, יושבת שושנה הבוכרית. אישה קטנה, מצונפת בתוך עצמה, מכורבלת בין שערות פניה וריסיה הכהות, שלא הלבינו עם השנים ורק השרישו את שורשיהן עמוק בסנטרה ובלחייה. בקול עייף של זקנה היא נאנחת…
חוץ מליצור יצירות מחול ללמד אותן ולרקוד אותן, כרקדנית חוקרת ויוצרת,כאשר כל התפקידים בנויים לפרטי פרטים ובאופן מדוייק ולא מתפשר. ישנו בחיי מסלול נוסף שאני הולכת בו שנים רבות במקביל, מסלול ה "אימפרוביזציה" (אילתור) שמהווה את החצי השני שלי. בזמנו קראתי לזה ריקוד "מחתרתי", שכשנכנסים אליו ומעמיקים לתוכו מתגלה שלמעשה "רב בו הנסתר על הגלוי". בכל העולם חיפשתי פרטנרים לאלתור, מצאתי חברים יקרים, חוקרים, שהפכו לבני בריתי, שאוהבים כמוני את המצב הזה שבו הכל פתוח והרשות נתונה. עפתי רחוק רחוק אל מחוזות הלא נודע והופעתי הופעות שלמות שאורכן כשעה. בהופעות כשהמוזה נחה עלי, המופע נמשך שעה וחצי ויותר,כאשר כולו…