כבר לא נשאר מה להוסיף, הכאב, האבל, כבר כאן ושם ובכל מקום, זה הפעם לא רק בעצמותי, אלה בעצם הווייתנו. זה לא פוסט על מלחמה ושלום ולא פוסט על אהבה, זה פוסט של כאן ועכשיו ואיך ממשיכים מכאן ולאן?
תשובות מספיק אין לי לצערי, יש חלל גדול, תהום גדולה של כאב אנושי.

הימים מלאים בהרבה בהלה והרבה תופעות קיצוניות של יחסי אנוש,חוסר יכולת לקיים את היום יום באופן רגיל ותקין,החיים התבלבלו לי, כל תופעת הקשב והריכוז שלי הגיע לשיאה. אניני יכולה לעשות פעולה אחת מבלי לעשות עוד עשר, או יותר פעולות במקביל. שוטפת כוס אחת מתוך ערמה של כלים בכיור, במקביל הולכת למחשב נכנסת למייל ונלחצת ממייל חשוב שלא השבתי עליו,כבר מאוחר מידי,מחכים לי בדחיפות לבהירות ולתשובה מוחלטת בלי היסוס…ואז קופצת ליוטיוב, מכינה לי שיר, כדי להמשיך את הכלים שנשארו, בדרך מחדר העבודה למטבח, בשלושה צעדים, מספיקה להתבלבל…ממשיכה לחדר שינה, לקפל כביסה מתוך ערמה גדולה נוספת, מקפלת חולצה ומכנס מעבירה לארון במקלחת מגבת אחת,בדרך חזרה, נזכרת בכלים שעדיין בהמתנה.

חוזרת לכלים והפעם מצליחה לשטוף סיר גדול וכמה צלחות,מעמידה סיר אורז ומוציאה מהמקרר מצרכים לצהרים, מניחה על השיש ושוב חוזרת למייל, מנסה לתת תשובה ברורה על הצעת מחיר שמחכה,לא מסוגלת להחליט ומשאירה את המייל שיעבור לטיוטה.
בצעדים מבוקרים ממשיכה בניקיונות,מנסה להיזכר במה התחלתי ומה קו המחשבה. הטלפון מצלצל, אני עונה, מדברת בזהירות ומשכנעת בצניעות את אחת הרקדניות לבוא לחזרה בתל אביב למרות האזעקות ואז מתחרטת, כי מי אני שאקח ממנה את הזכות לפחד ולהישאר בביתה.

מהלכת בין הסלון למטבח מוציאה אוכל לאלבמה הכלבה ונזכרת שלא הוצאתי אותה עדיין לטיול בוקר. יוצאת מהבית יורדת במעלית לחצר בבניין, רוח ים קרירה מצננת את גופי, עונג קל, צמרמורת חיובית מעלה אותי חזרה הביתה,עם נחישות שהפעם אהיה יותר יעילה. נגשת לכלים, עוד כמה כוסות מוכנות לשטיפה, יש!! ואז עוברת לחדר כביסה, נעמדת כמה רגעים מול החלון שמשקיף לכביש החוף ומנסה להיזכר מה הביא אותי לשם,רואה את הנורה הירוקה מהבהבת במכונה ונזכרת… הכביסה שמחכה כבר שעתיים שאוציא אותה, חוזרת לחדר ומקפלת את שאר הבגדים וכשמסיימת, נרגעת קצת ונשכבת לאחור במיטה,מניחה את ראשי ושומעת את נשימתי,סופסוף הצלחתי לסיים לפחות מטלה אחת, בשמחה חוזרת לכלים ומסיימת גם אותם, מרגישה גיבורה.

מעבירה סמרטוט רצפה בריח ריצפז לוונדר, להוריד את כל הכתמים ברצפה,שהותרתי אחרי בצעדיי, מהמעמסה ומהבלבול של המלחמה הפרטית שלי, כאוס גדול בתוכי. כנראה הכל התחיל עוד בהיותי בת שנה, כאשר הפגיזו את קרית שמונה באמצע הלילה, קטיושה ראשונה נפלה בעצמה גדולה, הוציאה את כולם מהמיטות בבהלה, אימי הספיקה להרים אותי מהלול תינוקות שישנתי בו לתומי ואז בעודה יוצאת מהחדר בגבה למיטתי, עם פניה למעבר,
לפרוזדור שמוביל לסלון וליציאה מהבית למקלט השכונתי, נופלת הקטיושה השנייה במיטתי הקטנה. אני בידיה של אימי, עטופה בה ובשמיכתי, מוגנת מרסיסי המלחמה הישנה. במזל היא נפצעה קל בגבה ואני נותרתי עם הפיצוץ בתוכי שכנראה כבר אז עיצב את A D H D שלי. הימים האלו מוציאים ממני רק דבר אחד ברור,את הריקוד, שם זה המקום היחיד שאני מצליחה לחשוב, לחוש, להרגיש ולבצע באותו הזמן.


נזכרת איך בנעוריי, כאשר הייתי באה לבית הספר התיכון, מרוב עומס הייתי מניחה את גופי הקטן, כל בית החזה וראשי היו מונחים על השולחן פורמייקה הירוק בכיתה, בשלב מסוים המורים הבינו שחבל על הזמן והניחו לי לחלום בשקט. הייתי עוצמת עיניים וחולמת שאני רוקדת, פוקחת את עיניי ואז כבר היגיע סוף היום,חוזרת הביתה בריצה קלה, במעלה הרחוב, מגיעה ומתחילה לרקוד, לחיות.


בעוד עשרה ימים עולה המופע "רביע" החגיגי,עם קאסט של 14 רקדניות מתוכן חמש חדשות ברביע, בפסטיבל "מחולוהט". זה לא פשוט להתכונן בחגיגיות בימים אלו, לפסטיבל שכולו תקווה, מחול ושמחה. אך אני בלי הרבה ברירה, ממשיכה… יש קהל שכבר קנה כרטיסים, מחכה ומצפה,יש אורחים מהדרום ובכלל שמגיעים, הפסטיבל גם הוא ממשיך כרגיל, אלה אם כן יוכרז אחרת…כרגע אנחנו ממשיכות, כולן ביחד רוקדות במסירות בין האזעקות,כואבות את הסבל האנושי, מחבקות, בוכות ונושמות. אני מובילה, נחושה, רוקדת ומדייקת אותן, ובעיקר מאמינה ששם יש תקווה, לשקט אמיתי בשבילי.